יש המון דברים שמעצבנים אותי.
כשהאייפון מחליט לשנות מילים תמימות
לגזעניות דווקא בהודעה לבוסית שלי, כשאנשים
מדברים בפלאפון ברכבת בקולי קולות כאילו שכל מה שמטריד אותי עכשיו זה הטכנאי שאיחר
להם בשעתיים, או שאחרי יום עבודה מפרך אתה מגלה שאין לך מים חמים כי היה דחוף
לרחוץ את הכלב.
אבל לאחרונה גיליתי, שהדברים הכי מעצבנים, אלה שיכולים להוציא אותך
מכליך , הם דווקא הדברים שקורים באשמתך. התכונות האלה שקיימות בך, שלא משנה כמה
תיאבק בהן, ואפילו אם מידי פעם תצליח להשתלט עליהן, הן תמיד יחזרו ויופיעו במלוא
הדרן.
פעם חשבתי , שכשאדם נולד , הוא מקבל מעין שק דמיוני שבתוכו יש את כל
הדברים שמגדירים אותו. המראה החיצוני שלו, המשפחה שלו, התכונות הטובות והרעות שלו, ובסופו של היום, האדם צריך להסתכל בשק
שלו, ולראות אם הוא מרוצה ממה שיש לו, או שמא יש לו תלונות לזה שלמעלה.
לא מזמן הבנתי שמהרגע שאתה
מקבל את השק, אין לך כבר אל מי לבוא בתלונות מלבד עצמך. החיים הם מן שוק בלתי נגמר
שבו המוני סוחרים רוצים למכור לך את מרכולתם המגוונת – עוד קצת תכונות, חלקן טובות
חלקן רעות, כמה חברים , אפילו קצת ידע , חם חם מהתנור. אך האדם איננו נמדד על פי גודל השק שברשותו,
אלא על פי הדרך בה הצליח לבחור מה יכנס לתוכו ומה יישאר על דוכני השוק. ופעם ב.. ,
רק אם הצלחת לברור בחכמה את מה שניסו לדחוף לך המוכרים, תמצא גם איזה פח קטן, בו
תוכל להשאיר התכונה ההיא, שכל כך עצבנה אותך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה