אף פעם לא התרגשתי מי יודע כמה בטקסי זיכרון.
תמיד הבנתי את המשמעות שלהם, כיבדתי, לפעמים השתתפתי, עמדתי בצפירה וציקצקתי כשילדים צחקו בה, אבל בדרך כלל דמעות לא חנקו את גרוני מאיזה טקסט מרגש
שמישהו קרא, או הצטמררתי עד רעד מביצוע לשיר ישן.
אך יש דבר אחד קבוע, שבכל טקס וטקס גורם להזיל דמעה.
זה לא החלק העצוב ביותר שגורם לי להתרגש כך, אלא החלק הכי מלא משמעות,
כנות וכוונה.
החלק הזה הוא שירת התקווה.
בכל טקס אנו שרים את השיר הזה, כולם מכירים את המילים ואת הקצב, אך
למרות זאת לעיתים קרובות קורה המצב המצער הבא :
בסוף הטקס, הקהל מתבקש לעמוד לשירת התקווה, על הבמה הזמר מתחיל לשיר
כדי שכולם ישירו בתזמון אחיד ופתאום, הקהל הגדול שממלא את האולם עד אפס מקום שר בדממה
מופתית.
כולם לוחשים את המילים שמא מישהו חלילה ישמע את קולם, יזדעזע ויאלץ
להדיחם מדה וויס. אף אחד לא מרים את הטונים כי הרי הוא יהיה היחיד ששר בקול רם ובכל
משך השיר יספוג מבטי זלזול ולגלוג כאילו הופיע ערום לטקס. ככה, במשך דקה וחצי, שר
הקהל בשקט חרישי את ההמנון הלאומי כאילו הוא בארץ אויב ואסור חלילה שיידעו שהוא
ישראלי.
המצב הזה מרגיז אותי כל פעם מחדש.
הרי הזמנים שבהם אנו שרים את "התקווה" הם דווקא הזמנים שבהם
מהדהדת בחדר ההכרה בכך שלמרות כל התלאות שעברנו בדרך, אנחנו עדיין כאן, עם אחד עם
מדינה אחת.
איני מצפה מאיש לצרוח את "התקווה", אך השיר הזה, ששמו הוא
הדבר היחיד שהשאיר את העם שלנו מלוכד אלפיים שנה, ולמילים הללו, שמרכזות כל כך
הרבה משמעות, לגבי העבר, ההווה והעתיד שלנו, מגיע שנשיר אותן בכבוד הראוי להן, לא
בחלש, בלי לחשוש משום פאדיחה, ובעיקר בגאווה גדולה עם גב זקוף וראש מורם.
לכן, בפעם הבאה שתשירו את "התקווה" אל תפחדו, אל תתפדחו ואל תתביישו, כי עם יד על הלב, לאף אחד לא אכפת
איך אתם שרים, העיקר שתשירו "להיות עם חופשי". ותשירו חזק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה