סתם עוד אחד... או שלא ?

כל חיי הסתובבתי בתחושה שאני סתם אדם רגיל .

אולי רגיל מידי.

כבר שנים שאני מחפש איזה משהו ספציפי לשים עליו את האצבע, שאוכל להגיד  "מצאתי ! זה יש רק לי , אני מיוחד !".

אין לי מיליון אחים ואחיות, ההורים שלי נשואים, סיימתי 12 שנות לימוד, הוצאתי רישיון  (אם כי לא בקלות יתרה), הייתי בתנועת נוער, אני עכשיו מתגייס לצבא. שום דבר יוצא דופן...

אבל למרות זאת, הרי כל הזמן אומרים שכל אחד הוא מיוחד, אז מה כל כך מיוחד בי ? מה יש בי שאין באף אחד אחר ?

הרי לא ניחנתי באיזה כישרון מיוחד. לא משחק, לא ריקוד, ואם אלך להיבחן בדה וויס סביר להניח שדווקא הקהל יסתובב.

השבוע, במסגרת השום דבר שאני עושה עד לגיוס, יצא לי קצת להרהר, ולבדוק מה מיוחד באנשים אחרים שאני מכיר. עברתי על כל מיני חברים, מכרים ובני משפחה, וגיליתי שהאיפיון  של רובם די דומה, שלא נאמר זהה לשלי. רובם ממבנה משפחתי דומה, עם תעודת בגרות, שירתו בצבא, ולמרות זאת כל אחד מהם הוא אדם שונה בתכלית מהאדם שבחנתי לפניו או אחריו. איכשהו למרות שלא מצאתי אדם שיש בו משהו שאין לאף אחד אחר, או תכונה מיוחדת שלא קיימת באיש, אף אחד מהמאגר שלי לא דמה לרעהו. באישיות שלו ובייחודו.

לאחר זמן מה של חשיבה הבנתי.

אדם לא הופך למיוחד בגלל תחנה כזו או אחרת בחייו, אלא הוא הופך לכזה בגלל הדרך בה בחר ללכת כדי להגיע לאותה תחנה.

הרי החיים של רובנו נראים די אותו דבר- יסודי, תיכון, צבא , תואר, עבודה, משפחה. השאלה היא מה אנחנו עושים בין התחנות האלה, ובתוכן.
כל אחד לומד שונה, נהנה שונה, אוהב שונה וחווה שונה. לכן לא משנה כמה רגיל ומשעמם נראה מסלול חיינו, צריך תמיד להמשיך ללכת, ולסמוך על עצמנו שנהפוך אותו למסלול הכי מיוחד שיש, לפחות בשביל עצמנו. 

נכון , אני הומו.

נכון, אני הומו, ואני עושה דבר שמנוגד לתורה.

מי לא ?

המתנגדים לשוויון זכויות לזוגות חד מיניים טוענים שזה לא שהם הומופובים או פרימיטיביים חלילה, אלא שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומכיוון שהיא כזו, אסור שהיא תכיר בנישואים גאים, בזוגיות גאה, או בזכות של כל אדם להיות הורה, כן גם של הומואים ולסביות לא עלינו.

אני כאזרח ישראלי גאה (גאה ביותר ממובן אחד), לא מוכן לוותר על הזהות היהודית של המדינה שלי. אבל גם לא מוכן בשום פנים ואופן לוותר על הזהות הדמוקרטית שלה.

אני לא ראיתי שאסרו על אנשים ללכת לפותחים בקלפים וקוראים בקפה , אני עוד לא שמעתי על אדם שנעצר על חילול שבת בפרהסיה, ועוד לא הכרתי אדם שהוענש בגלל שאכל צ'יזבורגר. אז במה שונים נישואים גאים ?

הרי אני לא מנסה לכפות את עצמי על הדת, אף אחד לא מדבר על להביא בכוח רב שיחתן זוג גאה כדת משה וישראל, נהפוכו , כל שאנו מבקשים זה מנגנון נפרד, שבו אנשים שלא יכולים להתחתן תחת חופה וקידושין יוכלו להירשם כנשואים במשרד הפנים, ובהתאם לקבל את כל הזכויות שמקבלים זוגות סטרייטים נשואים.

אינני מדבר בגנות התורה או בגנות המאמינים בה, למרות שלדעתי עצם הבריאה של ה' אותי כגבר שנמשך לגברים לפני 18 שנה יותר אקטואלי מתורת ישראל שנכתבה לפני 2000 שנה. אך אני בהחלט אומר בקול חזק וברור – מדינת ישראל , צאי לי מחדר המיטות.

לא עניינך אם אני מנהל זוגיות עם גבר או אישה, מתפקידך להביא לכל אזרחייך זכויות שוות בלי הבדל דת, גזע, מין, וכן, גם נטייה מינית.

יש רוב מובהק בציבור שתומך בנישואים חד מיניים, וההחלטה הזו לא תפגע באיש. הנישואים של המתנגדים ימשיכו להתקיים כסדרם, כל זוג סטרייט שירצה יתחתן כדת משה וישראל, יעשה זאת בשמחה, וכל שונאי ההומואים למיניהם יוכלו לחזור ולשנוא אותנו, אך אותי זה כבר לא יעניין, כי אני כבר אחיה עם בעלי, עם שלושה ילדים וכלב.

יש המון דברים שמעצבנים אותי

יש המון דברים שמעצבנים אותי.

כשהאייפון מחליט לשנות מילים תמימות לגזעניות דווקא בהודעה לבוסית שלי, כשאנשים מדברים בפלאפון ברכבת בקולי קולות כאילו שכל מה שמטריד אותי עכשיו זה הטכנאי שאיחר להם בשעתיים, או שאחרי יום עבודה מפרך אתה מגלה שאין לך מים חמים כי היה דחוף לרחוץ את הכלב.

אבל לאחרונה גיליתי, שהדברים הכי מעצבנים, אלה שיכולים להוציא אותך מכליך , הם דווקא הדברים שקורים באשמתך. התכונות האלה שקיימות בך, שלא משנה כמה תיאבק בהן, ואפילו אם מידי פעם תצליח להשתלט עליהן, הן תמיד יחזרו ויופיעו במלוא הדרן.

פעם חשבתי , שכשאדם נולד , הוא מקבל מעין שק דמיוני שבתוכו יש את כל הדברים שמגדירים אותו. המראה החיצוני שלו, המשפחה שלו, התכונות הטובות והרעות  שלו, ובסופו של היום, האדם צריך להסתכל בשק שלו, ולראות אם הוא מרוצה ממה שיש לו, או שמא יש לו תלונות לזה שלמעלה.

לא מזמן הבנתי שמהרגע שאתה מקבל את השק, אין לך כבר אל מי לבוא בתלונות מלבד עצמך. החיים הם מן שוק בלתי נגמר שבו המוני סוחרים רוצים למכור לך את מרכולתם המגוונת – עוד קצת תכונות, חלקן טובות חלקן רעות, כמה חברים , אפילו קצת ידע , חם חם מהתנור.  אך האדם איננו נמדד על פי גודל השק שברשותו, אלא על פי הדרך בה הצליח לבחור מה יכנס לתוכו ומה יישאר על דוכני השוק. ופעם ב.. , רק אם הצלחת לברור בחכמה את מה שניסו לדחוף לך המוכרים, תמצא גם איזה פח קטן, בו תוכל להשאיר התכונה ההיא, שכל כך עצבנה אותך.

למה לא ?

למה לא ?

יצא לי כבר לא מעט פעמים למצוא את עצמי יושב וכותב.

על דברים שקורים במדינה, על דברים שקורים בחיי, לכבוד טקסים או ימי זיכרון, או אפילו סתם להכתיב לחבר היסטרי שלא יודע מה להגיד בשיחה עם הבחורה שהוא רוצה כבר נצח. כתבתי וכתבתי, ותמיד כשסיימתי לכתוב, הרגשתי שמשהו חסר לי. לא כל כך הבנתי מה, חשבתי אולי אני לא שלם עם הטקסט, אולי שכחתי משהו, אז ניסיתי לשנות אותו.

קראתי אותו שוב ושוב, חיפשתי שגיאות בעברית, חיפשתי משפטים לא ברורים, וכשאלה נגמרו ניסיתי גם לסדר עם המשפטים בסדר שונה. אבל עדיין משהו היה חסר לי, מעין תיגמול כלשהו על הכתיבה, על הטקסט.

המשהו הזה היה הקוראים.

אם אין לי קוראים אני נשאר עם תיקיית מחשב שלא כל כך מבינה מה אני רוצה ממנה, וטקסטים מסכנים שאני מתעלל בהם בחיפוש אחר סיפוק שלא יגיע בעקבות תיקון עברית או שינוי נוסח. הסיפוק הזה יגיע רק אחרי שמישהו שקרא את הטקסט שלי יאמר לי "בואנה שיחקת אותה".

אולי זה נשמע קצת פתטי, הצורך הזה באישור חיצוני, אבל אין מה לעשות, ככה זה. כמו שזמר צריך מחיאות כפיים בסוף שיר, כמו שסטנדאפיסט צריך צחוקים בסוף בדיחה, ככה כותב צריך קוראים, שחלקם יאהבו את מה שהוא כותב, חלקם ישנאו, אבל העיקר שהוא מצליח לגרום לאנשים לקרוא את מה שהוא כותב.

עד היום אמרתי לעצמי שאין מצב שאפתח בלוג, פאדיחות, אנשים יצחקו, אבל היום בפעם הראשונה אמרתי לעצמי למה לא ?

למה לא לנסות לתת לעצמי את הסיפוק הזה שהיה כל כך חסר לי ?

למה לפחד ממה שאנשים אחרים יגידו, במקום לפחד מזה שאתה לא עושה את מה שטוב לך באמת.

למה לא באמת ?

בגלל שלא מצאתי תשובה טובה לשאלה הזו, אני פה עכשיו, כותב את הטקסט הזה, ובפעם הראשונה בחיי, גם מפרסם אותו.