יום שני, 25 באוגוסט 2014

כל ישראל אחים ! כן אבל ...

בתקופה האחרונה כולנו למדנו שוב כמה העם שלנו מלוכד בעת צרה. מאוחד סביב מטרה אחת, לא מרים ידיים, עוזר ותומך אחד בשני בכל צרה ועניין. אם זה בא ליידי ביטוי בביקור פצועים בבתי חולים או אם באירוח תושבי הדרום.
כל אזרחי מדינת ישראל אחים !

חוץ מהערבים כמובן, שעליהם אין מה לדבר, הם האויב, גם אם לא כולם שם אומרים את זה בקול רם, זה מה שהם חושבים – הם כולם שונאים אותנו שנאת מוות, עד העצם, ושאיפתם היחידה בעולם הזה היא להרוג כמה שיותר יהודים.
חוץ מהם, כולנו אחים !
אה, וחוץ מהבנות שמתחתנות עם ערבים. הן בושה לעם היהודי, ככה קוטעות מסורת של אלפי שנים רק בגלל "אהבה" ?! נו באמת, תעשו לי טובה, זה הרי ברור שתוך כמה שנים היא תחזור אלינו חבולה ומוכה ורק תתחנן לחזור אל חיק העם היהודי.
אבל זהו, רק הם בחוץ, כל השאר משפחה !
רגע, כמעט שכחתי, מה עם השמאלנים העוכרי ישראל האלה ? טפי ימח שמם !
הם הכי גרועים, אוהבי הערבים האלה, הם חלק מהעם שלנו וככה הם בוגדים בו, מבפנים. סתם כדי להתחנף לכל הגויים האנטישמים האלה. שמעתי איזה אחד אומר לא מזמן שהוא חושב שלא צריך להרוג את כל הערבים. פשוט דוחים אותי היפי נפש האלה.
הנה, נשארנו המשפחה האמיתית, קטנה אמנם, אבל היי, לפחות כולנו חושבים אותו הדבר !

חבר'ה, מה קרה לנו בחודשים האחרונים האלה ?

לחזור ולהגיד שזה מקסים כמה שכל העם מגובש במהלך המבצע הזה לא יהפוך את המצב לכזה, אנחנו צריכים להסתכל אחורה ולהבין איפה התבלבלנו, איפה איבדנו אחד את השני.
איפה התחלנו לחשוב ששמאלני הוא מישהו ששונא את המדינה, ולא אחד שמבקר את המדינה כי היא חשובה לו, והוא רוצה שהיא תהיה טובה יותר.
הלכנו כולנו לקיצוניות איומה ואלימה, שבקושי אפשר לפתוח את הפייסבוק בלי לראות איזה איחול מוות לבבי לקבוצה ששונה ממני, וכמה הזמנות חגיגיות להקרנות בשניידר לכל מי שלא חושב כמוני.
מתי החלטנו שבאופן רשמי אנחנו שונאים את כל הערבים במדינה, (שלא נדבר בכלל על יהודיות שמתחתנות איתם) ושכחנו שרובם, כמונו, מאחלים לכמה שנים של שקט ורוצים להתחיל שנת לימודים כמו בני אדם, ובעיקר שלא יסתכלו עליהם בקניון כאילו הם הולכים להתפוצץ בכל רגע.

אין ברירה, חייבים לעשות את חשבון הנפש הזה, וחייבים לעשות אותו עכשיו, לא אחרי המבצע, ולא אחרי החגים, כי בקצב הזה לא יהיה פה עם שצריך לגבש חזרה, אלא המון אנשים שהדבר היחיד שמשותף להם, הוא שלבנים חתכו את הזין, ולבנות נשבר הזין.

עמדנו במלחמות קשות מאלה, ובאירועים מפלגים מאלה, לא זה מה שישבור אותנו, אנחנו יותר טובים מזה.




יום ראשון, 4 במאי 2014

לשירת התקווה הקהל מתבקש לשיר.

אף פעם לא התרגשתי מי יודע כמה בטקסי זיכרון.

תמיד הבנתי את המשמעות שלהם, כיבדתי, לפעמים השתתפתי, עמדתי בצפירה וציקצקתי כשילדים צחקו בה, אבל בדרך כלל דמעות לא חנקו את גרוני מאיזה טקסט מרגש שמישהו קרא, או הצטמררתי עד רעד מביצוע לשיר ישן.

אך יש דבר אחד קבוע, שבכל טקס וטקס גורם להזיל דמעה.

זה לא החלק העצוב ביותר שגורם לי להתרגש כך, אלא החלק הכי מלא משמעות, כנות וכוונה.
החלק הזה הוא שירת התקווה.

בכל טקס אנו שרים את השיר הזה, כולם מכירים את המילים ואת הקצב, אך למרות זאת לעיתים קרובות קורה המצב המצער הבא :

בסוף הטקס, הקהל מתבקש לעמוד לשירת התקווה, על הבמה הזמר מתחיל לשיר כדי שכולם ישירו בתזמון אחיד ופתאום, הקהל הגדול שממלא את האולם עד אפס מקום שר בדממה מופתית.
כולם לוחשים את המילים שמא מישהו חלילה ישמע את קולם, יזדעזע ויאלץ להדיחם מדה וויס. אף אחד לא מרים את הטונים כי הרי הוא יהיה היחיד ששר בקול רם ובכל משך השיר יספוג מבטי זלזול ולגלוג כאילו הופיע ערום לטקס. ככה, במשך דקה וחצי, שר הקהל בשקט חרישי את ההמנון הלאומי כאילו הוא בארץ אויב ואסור חלילה שיידעו שהוא ישראלי.

המצב הזה מרגיז אותי כל פעם מחדש.

הרי הזמנים שבהם אנו שרים את "התקווה" הם דווקא הזמנים שבהם מהדהדת בחדר ההכרה בכך שלמרות כל התלאות שעברנו בדרך, אנחנו עדיין כאן, עם אחד עם מדינה אחת.

איני מצפה מאיש לצרוח את "התקווה", אך השיר הזה, ששמו הוא הדבר היחיד שהשאיר את העם שלנו מלוכד אלפיים שנה, ולמילים הללו, שמרכזות כל כך הרבה משמעות, לגבי העבר, ההווה והעתיד שלנו, מגיע שנשיר אותן בכבוד הראוי להן, לא בחלש, בלי לחשוש משום פאדיחה, ובעיקר בגאווה גדולה עם גב זקוף וראש מורם.
לכן, בפעם הבאה שתשירו את "התקווה" אל תפחדו, אל תתפדחו ואל תתביישו, כי עם יד על הלב, לאף אחד לא אכפת איך אתם שרים, העיקר שתשירו "להיות עם חופשי". ותשירו חזק.










                                                           
                              

יום ראשון, 27 באפריל 2014

מיהו גיבור ?


מיהו גיבור  ?

האם גיבור הוא זה שנלחם בחזק ממנו , או זה שיודע מתי צריך  לוותר ?

האם גיבור הוא זה ששורד בכל מחיר, או זה שמוותר על חייו למען חיי אחרים ?

האם גיבור הוא זה שפועל למען עולם טוב יותר, או זה שמצליח  לשרוד בעולם הזר והאכזר ?

האם גיבור הוא זה שקופץ על רימון כדי להציל את חבריו או זה שנפצע ממנו בעת מלחמה כדי להגן על המולדת ?

האם גיבור הוא זה שמתמודד עם מחלה קשה , או זה שתורם איבר לחברו החולה ?

האם גיבור הוא הילד הבודד שמסתתר בעליית גג חשוכה, או שמא זה השכן שהסתיר אותו, בעודו מסכן את ילדיו ? 

האם גיבור הוא זה שמתמודד עם פחדיו , או זה שכלל לא פוחד ?

אני מנסה לחשוב מי הוא גיבור בשבילי,
אני חושב ובוחן, ושוקל, מעלה אפשרות, ואז פוסל אותה, ואז מעלה חדשה, ומהרהר בה קצת,
והתשובה שאליה הגעתי, היא שאין לי תשובה.

אני נשאר חסר מילים, ורק מנסה להבין, מאיפה הכוחות הללו, הכוחות שהופכים אדם להיות גיבור. הרי אדם מתחיל כילד שחולם להיות גיבור כל יכול, וגדל להיות מבוגר שלא מאמין בבלתי יאומן ולא משיג את הבלתי אפשרי. אם כך איך במציאות הנוראה הזו הצליחו למצוא את ההשראה, את העוצמות האדירות ובעיקר את הרצון להיות גיבורים שכאלו ולעשות כל שביכולתם לשרוד עוד יום ?
מאיפה הסבלנות לעבור עוד השפלה, עוד מכה, עוד רגע בלתי נסבל של רעב וקור כשאף אחד לא ערב להם לכך שמצבם ישתפר אי פעם ?


כנראה שלעולם לא תהיה לי תשובה, אבל מה שבטוח הוא שלעד נצטרך גיבורים כאלה, ואילו רק כדי לשאוב מהם השראה, ויום אחד, אולי, להיות גיבורים בעצמנו.









יום שלישי, 7 בינואר 2014

עד מתי גזענות 14 ?

אתמול, כשצפיתי בהפסקת הפרסומות באקס פקטור, בעודי מתאושש מהתלבושת המכוערת של בר רפאלי, הופתעתי לגלות תשדיר שמראה ילד אתיופי שמתחיל לשחק עם ילד לבן בגן שעשועים ובאותו הרגע אמו של הילד הלבן מרחיקה אותו מחברו החדש שזה עתה רכש לעצמו, עם מבט מזועזע ופנים נגעלות.

בתשדיר הופיע הכיתוב "אתמול לא שיחקו איתי בגן הילדים, היום לא מקבלים אותי לבית הספר". מטרת התשדיר הייתה להזכיר לעם ישראל שאפליה היא עבירה פלילית שמתלווה אליה עונש.

בשניות של התשדיר הזה הציפה אותי תחושת גאווה עילאית, ובו בזמן התקיפה אותי בושה עמוקה. מצד אחד הייתי כה מאושר שמדינת ישראל סוף סוף מתחילה להתייחס ולהתמודד עם הגזענות שהפכה כבר כמעט לנורמה, אך עם זאת זעזע אותי שבמדינת ישראל 2014 עדיין יש ילדים שנדחים מבית הספר בגלל צבע עורם, ואנשים שמסרבים לקבל אותם לעבודה בגלל דתם.

הגזענות בשנים האחרונות התפתחה , לבשה צורות וכינויים חדשים אך החלק המדאיג ביותר הוא שהיא התמסדה.                               
היא נהייתה חלק מן הממסד הישראלי.

נהיה עניין שבשגרה שחבר כנסת יהודי עומד מעל דוכן הכנסת, מעוז הדמוקרטיה הישראלית, וקורא לאזרחי ישראל הערבים שטוענים לאפליה להסתכל על מצבם של הערבים בסוריה, בלבנון ובאיראן, ושהם בכלל צריכים להגיד תודה שהם בכלל מקבלים משהו.

הרי זה הטיעון הגזעני ביותר שאפשר להשמיע. "אתם ערבים אז לכם מגיעות זכויות כמו לשאר הערבים במדינות אחרות".
ברור לכולם שבמדינה דמוקרטית ההשוואה צריכה להיות בין האזרחים היהודים לאזרחים המוסלמים. או בין עולי אתיופיה לבין הצברים שנולדו כאן.

ביום שנשמע שבאירופה מסרבים להשכיר דירות ליהודים נזדעזע עד עמקי נשמתנו, ונאמר שהם לא למדו כלום. אז למה שלא נזדעזע באותה המידה כשהדבר קורה כאן בארץ ?

לסיכום, כותבי התשדיר שכחו להוסיף פרט אחד קטן. את ה"מחר".
הם מדברים על אתמול ועל היום, אך מה עם מחר ?

האם גם בשנת 2020 עדיין יהיה צורך בתשדיר כזה ? או שאולי סוף סוף נבין שהגזענות שפעם איימה לחסל אותנו מבחוץ, היא זו שתחסל אותנו מבפנים.








יום שלישי, 31 בדצמבר 2013

סתם עוד אחד... או שלא ?

כל חיי הסתובבתי בתחושה שאני סתם אדם רגיל .

אולי רגיל מידי.

כבר שנים שאני מחפש איזה משהו ספציפי לשים עליו את האצבע, שאוכל להגיד  "מצאתי ! זה יש רק לי , אני מיוחד !".
אין לי מיליון אחים ואחיות, ההורים שלי נשואים, סיימתי 12 שנות לימוד, הוצאתי רישיון  (אם כי לא בקלות יתרה), הייתי בתנועת נוער, אני עכשיו מתגייס לצבא. שום דבר יוצא דופן...
אבל למרות זאת, הרי כל הזמן אומרים שכל אחד הוא מיוחד, אז מה כל כך מיוחד בי ? מה יש בי שאין באף אחד אחר ?
הרי לא ניחנתי באיזה כישרון מיוחד. לא משחק, לא ריקוד, ואם אלך להיבחן בדה וויס סביר להניח שדווקא הקהל יסתובב.




השבוע, במסגרת השום דבר שאני עושה עד לגיוס, יצא לי קצת להרהר, ולבדוק מה מיוחד באנשים אחרים שאני מכיר. עברתי על כל מיני חברים, מכרים ובני משפחה, וגיליתי שהאיפיון  של רובם די דומה, שלא נאמר זהה לשלי. רובם ממבנה משפחתי דומה, עם תעודת בגרות, שירתו בצבא, ולמרות זאת כל אחד מהם הוא אדם שונה בתכלית מהאדם שבחנתי לפניו או אחריו. איכשהו למרות שלא מצאתי אדם שיש בו משהו שאין לאף אחד אחר, או תכונה מיוחדת שלא קיימת באיש, אף אחד מהמאגר שלי לא דמה לרעהו. באישיות שלו ובייחודו.
לאחר זמן מה של חשיבה הבנתי.

אדם לא הופך למיוחד בגלל תחנה כזו או אחרת בחייו, אלא הוא הופך לכזה בגלל הדרך בה בחר ללכת כדי להגיע לאותה תחנה.

הרי החיים של רובנו נראים די אותו דבר- יסודי, תיכון, צבא , תואר, עבודה, משפחה. השאלה היא מה אנחנו עושים בין התחנות האלה, ובתוכן.
כל אחד לומד שונה, נהנה שונה, אוהב שונה וחווה שונה. לכן לא משנה כמה רגיל ומשעמם נראה מסלול חיינו, צריך תמיד להמשיך ללכת, ולסמוך על עצמנו שנהפוך אותו למסלול הכי מיוחד שיש, לפחות בשביל עצמנו. 

יום שני, 16 בדצמבר 2013

נכון , אני הומו.

נכון, אני הומו, ואני עושה דבר שמנוגד לתורה.
מי לא ?

המתנגדים לשוויון זכויות לזוגות חד מיניים טוענים שזה לא שהם הומופובים או פרימיטיביים חלילה, אלא שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומכיוון שהיא כזו, אסור שהיא תכיר בנישואים גאים, בזוגיות גאה, או בזכות של כל אדם להיות הורה, כן גם של הומואים ולסביות לא עלינו.

אני כאזרח ישראלי גאה (גאה ביותר ממובן אחד), לא מוכן לוותר על הזהות היהודית של המדינה שלי. אבל גם לא מוכן בשום פנים ואופן לוותר על הזהות הדמוקרטית שלה.
אני לא ראיתי שאסרו על אנשים ללכת לפותחים בקלפים וקוראים בקפה , אני עוד לא שמעתי על אדם שנעצר על חילול שבת בפרהסיה, ועוד לא הכרתי אדם שהוענש בגלל שאכל צ'יזבורגר. אז במה שונים נישואים גאים ?

הרי אני לא מנסה לכפות את עצמי על הדת, אף אחד לא מדבר על להביא בכוח רב שיחתן זוג גאה כדת משה וישראל, נהפוכו , כל שאנו מבקשים זה מנגנון נפרד, שבו אנשים שלא יכולים להתחתן תחת חופה וקידושין יוכלו להירשם כנשואים במשרד הפנים, ובהתאם לקבל את כל הזכויות שמקבלים זוגות סטרייטים נשואים.

אינני מדבר בגנות התורה או בגנות המאמינים בה, למרות שלדעתי עצם הבריאה של ה' אותי כגבר שנמשך לגברים לפני 18 שנה יותר אקטואלי מתורת ישראל שנכתבה לפני 2000 שנה. אך אני בהחלט אומר בקול חזק וברור – מדינת ישראל , צאי לי מחדר המיטות.

לא עניינך אם אני מנהל זוגיות עם גבר או אישה, מתפקידך להביא לכל אזרחייך זכויות שוות בלי הבדל דת, גזע, מין, וכן, גם נטייה מינית.


יש רוב מובהק בציבור שתומך בנישואים חד מיניים, וההחלטה הזו לא תפגע באיש. הנישואים של המתנגדים ימשיכו להתקיים כסדרם, כל זוג סטרייט שירצה יתחתן כדת משה וישראל, יעשה זאת בשמחה, וכל שונאי ההומואים למיניהם יוכלו לחזור ולשנוא אותנו, אך אותי זה כבר לא יעניין, כי אני כבר אחיה עם בעלי, עם שלושה ילדים וכלב.













יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

יש המון דברים שמעצבנים אותי

יש המון דברים שמעצבנים אותי.
כשהאייפון מחליט לשנות מילים תמימות לגזעניות דווקא בהודעה לבוסית שלי, כשאנשים מדברים בפלאפון ברכבת בקולי קולות כאילו שכל מה שמטריד אותי עכשיו זה הטכנאי שאיחר להם בשעתיים, או שאחרי יום עבודה מפרך אתה מגלה שאין לך מים חמים כי היה דחוף לרחוץ את הכלב.

אבל לאחרונה גיליתי, שהדברים הכי מעצבנים, אלה שיכולים להוציא אותך מכליך , הם דווקא הדברים שקורים באשמתך. התכונות האלה שקיימות בך, שלא משנה כמה תיאבק בהן, ואפילו אם מידי פעם תצליח להשתלט עליהן, הן תמיד יחזרו ויופיעו במלוא הדרן.

פעם חשבתי , שכשאדם נולד , הוא מקבל מעין שק דמיוני שבתוכו יש את כל הדברים שמגדירים אותו. המראה החיצוני שלו, המשפחה שלו, התכונות הטובות והרעות  שלו, ובסופו של היום, האדם צריך להסתכל בשק שלו, ולראות אם הוא מרוצה ממה שיש לו, או שמא יש לו תלונות לזה שלמעלה.

לא מזמן הבנתי שמהרגע שאתה מקבל את השק, אין לך כבר אל מי לבוא בתלונות מלבד עצמך. החיים הם מן שוק בלתי נגמר שבו המוני סוחרים רוצים למכור לך את מרכולתם המגוונת – עוד קצת תכונות, חלקן טובות חלקן רעות, כמה חברים , אפילו קצת ידע , חם חם מהתנור.  אך האדם איננו נמדד על פי גודל השק שברשותו, אלא על פי הדרך בה הצליח לבחור מה יכנס לתוכו ומה יישאר על דוכני השוק. ופעם ב.. , רק אם הצלחת לברור בחכמה את מה שניסו לדחוף לך המוכרים, תמצא גם איזה פח קטן, בו תוכל להשאיר התכונה ההיא, שכל כך עצבנה אותך.